דניאלה קאופמן-דיאטנית מומחית
דניאלה קאופמן

מיינדפולנס באכילה – פסיכולוגיה בודהיסטית

המאמר נכתב על ידי דניאלה קאופמן

אחד מתוך הנושאים שפגשתי בקורס ודיבר אל ליבי, אתגר אותי בחיי היום יום ועורר שאלות רבות הוא התמודדות עם רגשות מטרידים ותרגול בודהיסטי של מיינדפולנס, אשר מדגיש את ההשתחררות מסבל באמצעות תשומת לב ומודעות קשובה, שאינה קשורה לתוכן האירוע, אלא בהתבוננות מדויקת של ההוויה העכשווית.
אשתף בחוויה אישית שפגשתי בשיעור. אכנס את החוויה בבסיס התכני תאורטי שנלמד בקורס.
החוויה שחוויתי הייתה בתרגול שהיה צריך לתרגל את הפרמיטה הראשונה – נדיבות הלב: מה שמביא לנו אושר הוא לא מה שקיבלנו, אלא מה שנתנו, נשאר איתנו הרבה יותר. לתת בלי חרטה.
התרגול היה צריך להעביר שהנתינה מאזנת. שכדי ליצור איזון צריך להיות בנתינה. בצבירה יש פחד, היצמדות היא סבל. ההרפייה והשחרור, כמו בשאיפה ונשיפה, היא הכרחית.
בתרגול היה שולחן מלא כל טוב, היינו צריכים למלא את הצלחת שלנו, לשבת ביחד בשקט ולאחר מכן להחליף צלחות עם מישהו מחברי הקבוצה.
עברתי חוויה מאוד לא נעימה בתרגיל האוכל. הוא היה טראומטי עבורי. התרגיל גם היה בטרימסטר הראשון להריון וכולי הורמונלית ובנוסף רופאת הגסטרו שלי אמרה כי אני חייבת לחזור לדיאטה מחשש שאם מחלת הקרוהן ממנה אני סובלת תהיה פעילה אני אאבד את ההריון. כאשר נאמר לקחת את הצלחת ולמלא אותה באוכל לא היה לי במה. זה עורר בי רגשות מעורבים של כעס ועצבות. זה גרם לי לבכות. הרגשתי שהתרגיל מחבר אותי לנושא אחר לחלוטין מאשר הפרמיטה הראשונה שזו הנתינה. חיבר אותי להתמודדות עם רגשות מטרידים. אזי בד בבד יש משפט שמלווה אותי מאז התרגיל – קשה לתת כאשר הצלחת שלנו ריקה. הצלחת שלי הייתה ריקה ועדיין נתתי אותה למישהו אחר אף על פי שלא היה לי מה לתת, מה שחזק עוד יותר את הרגשות של הכעס והעצבות. התרגיל זעזע את כל אנשי הקבוצה. אולי רחמו עלי, תהו האם התרגיל הוא נכון לנו כקבוצה, חיבר אותם למקומות שלהם שקשורים לאוכל. כל הפוקוס היה עלי ואני הייתי עסוקה בעיקר במה הם חושבים עלי, במה הם חשים, כיצד אני לוקחת להם את ההנאה של האוכל ושל התרגיל. התחלתי שוב לבכות ולא הפסקתי. יצאתי עם תחושות לא טובות מהתרגיל. זה ליווה אותי לאורך כל השבוע ועלה בטיפול על הפסיכולוג שלי. מה שחיבר אותי לנושא של דרכים להתמודדות עם רגשות קשים / מצבים נפשיים קשים ואי נוחות. ישנם מספר דרכים נפוצות להתמודדות.
1. הימנעות חוייתית – להכחיש, לברוח, להימנע, להתמכר ולהתנתק. כעס על כל מי שמפגיש אותנו עם החולשות שלנו או עם כל מה שמפגיש אותנו.
2. להתאמץ להשתפר – האם אני מספיק טובה כמו שאני ? אסטרטגיה של ריצוי. יש לציין כי אני מצאתי את עצמי מתמודדת בעיקר על ידי אסטרטגיית ריצוי.
הוריאציות הללו מביאות איתן סבל נוסף – סבל דרך ההתמודדות שלנו איתן. הדרכים הללו יעילות לטווח קצר, אבל מאוד מזיקות בטווח הארוך. " אם לא הצלחתי להתמודד קודם, איך אוכל להתמודד עכשיו? או בפעם הבאה? " הטבע האנושי מבקש להימנע מאי נוחות. איך נוכל להתמודד עם הבריחות שלו? עם קצת יותר חיוך ובחמלה. לקבל את התוכן האנושי בפתיחות ולא להפוך את האומללות הנוירוטית לאומללות נורמלית.
למדתי מהתרגיל להתבונן על הרגשות שלי ממבט אחר. התחלתי לעשות מדיטציות שלוש פעמים ביום. להתבונן ברגש ולא לנסות להדחיק אותו. להיות קשובה לו ולא להתמודד על ידי ריצוי. במבט לאחור שמתי לב שהרבה אירועים בחיים שלי שהיו מלווים ברגשות של עצבות, כעס, פחד ליוויתי באסטרטגיה של ריצוי.
בתרגיל עלה משהו ששיקף לי את ההתנהגות שלי שמלווה את הרגשות שלי. אני כמו ספוג, סופגת את הרגשות של כולם ומפרשת את הרגשות הללו באם חיוביים או שליליים בהכרח למשהו שקשור אלי, ואוטומטית בשביל להתמודד על הרגש שנוצר ומתגבר אני מנסה לרצות.
בשיח הפתוח לאחר התרגיל שמתי לב איך אנשים הגיבו לתרגיל. הבנתי שהתחושות והרגשות של אנשים אחרים תלויים בעולם הפנימי שלהם.
בנוסף בשיח הפתוח חדווה העלתה את השאלה – "האם התרגיל היה בכלל במקום? מדוע השתתפתי בתרגיל ולא קמתי ויצאתי החוצה? האם לא רציתי לאכזב מישהו? בדיעבד ולאחר עבודה על צפייה פנימה לא הייתי משתתפת בתרגיל. הייתי יותר קשובה לרגשות שלי מאשר להתמודד על ידי ריצוי.
בנוסף לריצוי צפה תמיד גם התחושה של כעס על כל מי שמפגיש אותי עם התחושות שלי. מה שגרם לי בעבר להכחיש, לברוח, להימנע, להתמכר ולהתנתק. לפני ההריון הייתי תלויה בפרוזאק וקאנביס רפואי. כל פעם שהייתי נתקלת בחוויה שחיברה אותי לרגשות של כעס, עצב, חרדה הייתי בורחת לקאנביס הרפואי. כאשר גיליתי שאני בהריון הפסקתי במיידי את הפרוזאק והקאנביס הרפואי והתחלתי להתמודד עם הרגשות ולא לברוח. על ידי המדיטציות אני לומדת להתבונן בעצמי ולא רק החוצה ממני ולספוג.

מרתק אותי היה לראות מדוע דווקא בקבוצה הזאת של אנשים יחסית זרים הרשתי לעצמי לבכות. הרי מול המשפחה שלי, מול בעלי והחברים אני תמיד סלע איתן. פה הרשתי לעצמי. חשפתי את הרגשות שלי ונתתי להם לצאת החוצה. הצד היותר חלש שלי הפגיע.
יתכן שבגלל שאני בת יחידה להורים מבוגרים לא רציתי להיות עול, לא להדאיג ולא להראות חולשות. לכן הרגשות של כעס, פחד, חרדה הרבה פעמים הודחקו ופעמים רמות מצאתי את עצמי כועסת על אמא שלי משום מקום כאשר היא הפגישה אותי עם הרגשות הללו.

לאחר עבודה על התמודדות עם רגשות ראיתי מגמת שיפור. אף בבדיקת מי השפיר שעשיתי אמא שלי רצתה לבוא איתי לבדיקה. אמרתי לה – "אני מודה לך אבל אם תבואי לא יהיה לי מקום לתת מקום לרגשות של פחד, כעס, חרדה". פעם ראשונה שחיפשתי לתת מקום לרגשות הללו ולא לברוח.

אין ספק שאני לאט לאט מצליחה לפתח מיינדפולנס ולבסס את החלקים השונים שעלו מתוך ההתנסות בתוך החיים שלי. חלקים שונים שבי שחלשים יותר באים לידי ביטוי ונתפסים כלגיטימיים. אני חוויה הריון ללא פרוזאק וקאנביס רפואי וחווה חוויה ללא בריחה והתמודדות.

משמע אני נותנת מקום לדרך הבודהיסטית של התמודדות עם רגשות :
– הכרה בקיום הרגש
– לעבוד עם הרגש במסגרת התודעה.
במהלך החיים שלי מאז התרגיל אני בהחלט יכולה להגיד שאני מנסה לעשות מספר דברים –
1. לפתח מיינדפולנס. כאשר אני מודעת לרגש כגון כעס שצף אני יכולה להתמודד אתו בצורה טובה יותר ועל ידי תרגול של מדיטציה אני יכולה להפוך את התודעה שלי לשקטה יותר
2. אני מנסה לזכור את טבעה של התודעה ולהבין שהיא כמו עננים שחולפים.
3. לנסות לא להיות שיפוטית ולהיקשר לתחושת הכעס או הרגש השלילי שצף .
4. בד בבד להפעיל נוגדנים לרגשות כגון כעס, חרדה ודיכאון.

לתאום פגישה צלצלו

או מלאו את הטופס ואחזור אליכם בהקדם

דניאלה קאופמן

מאמרים שעשויים לעניין אותך

מפת הגעה

דרך רמתיים 69 הוד השרון

לתאום פגישה צלצלו

או מלאו את הטופס ואחזור אליכם בהקדם

Call Now Button
לוגו של וואטסאפ
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן